עמוס אפלרנג נ' בטוח לאומי-סניף ת"א-מח' משפטית

החלטה

1.ביום 22/3/10, הגיש המערער ערעור על החלטת הועדה לעררים מיום 7/7/09 אשר קבעה לו דרגת אי כושר בשיעור 65%.

2.בדיון שהתקיים ביום 30/5/10 העלה ב"כ המשיב טענת התיישנות לפיה, הודעת הערעור נשלחה למערער ביום 4/8/09 ועל כן, הערעור מיום 22/3/10, הוגש בחלוף תקופת ההתיישנות.

מעבר להעלאת טענת ההתיישנות במועד הדיון, לא הוגשה כל בקשה בכתב או כל פירוט או נימוק לביסוס טענת ההתיישנות בתיק.

3.המערער הגיש תגובתו לטענת ההתיישנות בה נטען, כי קיבל את החלטת הועדה לעררים רק ביום 14/12/2009 וכי יום למחרת, פנה במכתב למשיב בו שטח טרונייתו, כי נאלץ להמתין לקבלת החלטת הועדה לעררים כחצי שנה. כן ציין מפורשות במכתב, כי הוא מערער על החלטת הועדה לעררים וביקש שיקבע לו דיון נוסף. המערער צרף את המכתב שנשלח על ידו למשיב מיום 15/12/09 כנספח א' לתצהירו.

4.המערער טען, כי רק בחודש מרץ לאחר שהוסיף לברר מה עלה בגורל הערעור הובהר לו כי עליו לפנות לסיוע משפטי ולהגיש הודעת ערעור לבית הדין. מיד לאחר מכן, ביום 15/3/09, פנה המערער לסיוע המשפטי ומספר ימים לאחר מכן, הוגש הערעור לבית הדין.

המערער צירף אישור על פתיחת תיק בסיוע המשפטי מיום 15/3/09, נספח ב' לתצהירו.

5.המשיב כאמור לא הגיב על הדברים כלל. המשיב לא התייחס לטענת המערער, כי החלטת הועדה נשלחה אליו רק בחודש דצמבר 2009 וכי שלח מכתב למשיב בו הלין כנגד החלטת הועדה לעררים מיד לאחר מכן. המשיב אף לא הגיב על טענת המערער לפיה פנה למשיב על מנת לברר את החלטת הועדה לעררים בעניינו אולם לא קיבל כל תשובה במשך חצי שנה.

6.לעניין תחילת מועד מרוץ ההתיישנות ומסירת החלטות על ידי הנתבע נפסק, כי משקיימת הודעת דחייה אשר מופיע בה הציון "רשום" ואשר פרטי המבוטח המצוינים בה מדויקים ומשקיימת תכתובת מאותו המועד בין הצדדים סביר יותר לקבוע, כי מכתב הדחיה התקבל אצל המבוטח, (ראה עבל 27/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אליאס חזן, לא פורסם, ניתן ביום 2/6/04).

כן נפסק, כי במקרה גבולי של התיישנות מועדים על הספק לפעול לטובת המבוטח היות ומדובר בחוק סוציאלי ובמיצוי זכויות מכוחו ולכן ביה"ד לא יביא לסגירת שערים בפני הזכאי על פי חוק משיקולים דיונים (תב"ע נז/447-01 אלקלעי סלאח נ' המוסד).

כן נפסק, כי טענת התיישנות היא אכן טענה שאפשר לטעון, אך אין חובה לטעון אותה ומצפים מגוף ממלכתי וכזה הוא המוסד לביטוח לאומי שילך בעקבות המקובל בהליכים שבהם המדינה היא הנתבעת, שלא לטעון טענת התיישנות בכל מקרה ובכל הנסיבות (מב/130-0 אבוקסיס נ' המוסד, פד"ע יד 105).

7.במקרה שלפנינו הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענת ההתיישנות וזאת מהטעמים הבאים:

א.המשיב לא הציג בפני כל ראיה על שליחת החלטת הועדה לעררים למערער בדואר רשום לפני חודש דצמבר 2009.

ב.עולה מתצהיר ומכתבי המערער כי המערער לא שקט על השמרים אלא פנה למשיב עוד ביום 15/12/09 והלין כנגד החלטת הועדה לעררים. הגם שאין מדובר בפעולה העוצרת את תקופת ההתיישנות על פי דין הרי שמצופה היה מהמשיב להודיע למערער כי עליו לפעול למיצוי זכויותיו בבית הדין או להפנותו למרכז לסיוע המשפטי.

ג.המערער הפנה את מכתבו למשיב באופן מיידי חלף הגשת ערעור לבית הדין , בנוסף המועד הראשון בו היה על המערער להגיש ערעורו הוא 15.1.10 , והוא עשה כן באמצעות הסיוע המשפטי כחודשיים אחרי. אין מדובר בהתיישנות כה מהותית בפרט שהמערער שלח מכתב ערעור למשיב שעליו לא נענה ועל כן אין לראותו כמי שהתמהמה במימוש זכויותיו.

8.לאור כל האמור נדחית טענת ההתיישנות.

9.לאור קביעתי זו המשיב יגיש תשובתו לערעור בכתב עד ליום 15.1.11. המערער יהיה רשאי להשיב לטיעוני המשיב עד ליום 1.2.11 ופסק הדין ינתן בהתבסס עלטיעוני הצדדים בכתב.

ניתנה היום, י"ב טבת תשע"א, 19 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: